בן מרים ושלמה. נולד בשנת תשי"א (1951) בקריית מוצקין. אח לאריה.

דני גדל והתחנך בקריית מוצקין. מילדות בלט בחיוך רחב ובשובבות, לעיתים קרובות עשה מעשי קונדס, וחברים תמיד הקיפו אותו.

למד בבית הספר היסודי על שם ויצמן ביישוב, בגיל ארבע-עשרה עבר לבית הספר המקצועי של חברת התעבורה "אגד" בחיפה ושם למד מכונאות רכב.

היה אתלט ובייחוד נמשך לעולם האגרוף, בו התאמן באופן מקצועי והגיע להישגים גבוהים. זכה במקום ראשון באליפות הארץ.

כנער רצה למצות את החיים ואת כל מה שהעולם מציע, והדבר התבטא באהבתו לטיולים ובכישרון שלו למצוא חברים חדשים בכל מקום שהגיע אליו. בילוי בים וצלילה היו חביבים עליו. את הרגעים היפים הנציח במצלמת ה"לייקה" שלו שליוותה אותו בכל עת.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל. אהבת הארץ והגנת המולדת היו עבורו ערכים עליונים. מאחר שכבר רכש מקצוע בתיכון, הוצב בחיל ההנדסה הקרבית. במהלך שירותו השתתף במלחמת ההתשה. לא פעם נפצע, פעם נפגע ממוקש, והמשיך את שירותו במוטיבציה גבוהה.

לאחר השחרור עבד בחברת "אגד". כששגרת העבודה שעממה אותו, המשיך להתפתח מקצועית ולמד קירור תעשייתי, ולאחר סיום הלימודים עסק במיזוג אוויר של מוסדות. בהמשך חייו עבד כנהג של אוטובוס טיולים.

בגיל עשרים וארבע נישא ליהודית. נולדו להם שתי בנות – איילת ואדווה, שזכו ליהנות מאב מסור ואוהב. לעיתים קרובות יצאו יחד לטייל ברחבי הארץ. רעייתו ובנותיו נהנו משמחת החיים ומחוש ההומור שניחן בהם.

בנותיו סיפרו שהיה "צבר אמיתי ומחוספס ללא מורא" – התהלך בסנדלים תנ"כיים או בנעלי פלדיום, קטף סברסים וקילף אותם באולר שווייצרי ששלף מהכיס. נאמר עליו שהיה מאוהב בארץ ובאנשיה, וכל מכתב ששלח נחתם במוטו שלו: "ישראל לנצח".

בשירות המילואים השתתף במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 ובמלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982. גם לשם נשא את מצלמתו וצילם בכל הזדמנות. מפקדיו ביחידת המילואים העריכו אותו על מקצועיותו בהקמת ביצורים וראו בו נכס ליחידה. הם אהבו אותו בשל האווירה החיובית והצחוק שהביא עימו. גם כשהגיע לגיל שחרור ממילואים המשיך להתנדב במשך שלושה חודשים בשנה באופן קבוע.

דני נהג להתנדב ביחידת הג'יפים של משטרת ישראל, ובמסגרת זו ביצע סיורים בשעות הלילה למניעת פשיעה ופעילות חבלנית.

במאי 2000, עם נסיגת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, נקרא לשירות מילואים לפינוי מוצבים ישראליים. הוא עסק בפיצוץ המוצבים ובהשמדתם כדי שלא ישמשו את האויב. במהלך הפינוי נורו ללא הרף פצצות מרגמה על המוצבים, ואחת מהן פגעה בג'יפ שעמד מטרים אחדים ממנו ומחייל נוסף. השניים נפצעו מרסיסים שחדרו לכל חלקי גופם. למרות מצבו המשיך דני לסייע בפינוי חברו, אחר כך הוא עצמו הובהל למרכז הרפואי "זיו" בצפת ועבר ניתוח להוצאת הרסיסים.

בעקבות הפציעה הוכר כנכה צה"ל. "איני מצטער על מעשיי בצה"ל למען חיילי ישראל ואזרחיה, והייתי עושה זאת גם היום ללא היסוס", כתב כעבור זמן למרות הקושי והסבל. במהלך השנים נטל חלק במאבק לשוויון זכויות לנכי צה"ל שנפגעו בשירות מילואים – למען משפחתו ולא למען טובתו האישית, כדבריו.

חוש צדק מפותח, רוחב לב, אהבת אדם ועזרה ודאגה לזולת אפיינו אותו. חברו כתב עליו: "איש מדהים היה, בראש מעיניו הייתה רק נתינה". במהלך חתונת בתו איילת טיפל כהרגלו בכולם: דאג לחבר בין האורחים ווידא שטוב להם. היה סב מסור לנכדו רועי.

אחרי שנים גרמה הפציעה לקריסה של ריאותיו, והוא נאלץ להמתין להשתלת ריאה. במהלך ניתוח בבית החולים "רמב"ם" הוכרע גופו.

דני דרכי נפטר ביום י"ז באייר תשס"ז (5.5.2007). בן חמישים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקריית אתא. הותיר אישה, שתי בנות, נכד ואח.

על מצבתו חקקו אוהביו: "לוחם וגיבור ישראל לנצח" וכן דברים מתוך הפיוט "אנא בכוח": "שַוְעתנו קַבל ושְמע צַעקתנו יודע תַעלומות".